עקרונות ההומאופתיה הקלאסית

ההומאופתיה הקלאסית נשענת על בסיס פילוסופי רחב, אותו יצר סמואל האנמן בתחילת המאה התשע-עשרה בספרו "האורגנון של אומנות הריפוי" (Organon of the Healing Art). פילוסופיה זו המשיכה להתפתח במהלך מאתיים השנים האחרונות. להלן תיאור מפורט של עיקריי המאפיינים הייחודיים לשיטת הריפוי ההומאופתית:

הבנת הדינמיקה של מחלה ובריאות

ההומאופתיה הקלאסית היא שיטה רפואית נדירה בין השיטות הקיימות, מפני שתפיסתה את הדינמיקה של מחלה ובריאות היא בהירה ויסודית. על פי ההומאופתיה, מחלה פירושה מכאוב בליבה הרוחנית של האדם. הטיפול במחלה מודרך על ידי כמה חוקי-ריפוי ספציפיים:

• חוק הדומים פירושו, כי על התרופה ההומאופתית להיות מורכבת מחומרים, שדפוס המחלה שלהם הוא התואם ביותר את דפוס המחלה של המטופל; מכאן מקור המונח "הומאופתיה" (מיוונית) : הומאו- (homoios, דומה) + -פאתיה (pathos, סבל). דפוס המחלה של התרופות נקבע על ידי שילוב מקורות שונים, כולל ניסוי פורמאלי ומידע קליני מצטבר. בגלל הבנה הוליסטית זו של מחלה (כלומר, שללא קשר לביטוי הסימפטומטי הספציפי - כל מחלה היא רוחנית מטבעה), מורכב הטיפול ההומאופתי בדרך כלל ממרשם תרופה אחת בכל פעם, גם אם כמה סימפטומים מופיעים בו-זמנית; זאת על מנת לטפל בסיבה הרוחנית של המחלה.
• רופאים הומאופתים קלאסיים קשובים מאוד לתופעת הדיכוי (suppression) ומבחינים בינה ובין פעולה ריפויית אמיתית. דיכוי מוגדר כהעלמות הסימפטומים (בין אם באופן ספונטני או בתגובה להתערבות רפואית) ובאותו הזמן העדר שיפור או אפילו החמרה ברמת הבריאות הכללית של האדם. גישות טיפוליות רבות (קונבנציונליות ואלטרנטיביות) מבוססות על טיפול הדחקתי. למעשה, תופעות הלוואי של טיפול תרופתי קונבנציונלי יכולות להיחשב כדיכוי הנובע מהבנה שגויה של דינמיקת הריפוי. דיכוי נחוץ לפעמים ואף יכול להציל חיים, אבל אינו מועיל ברוב המקרים. לפעמים, יכול הדיכוי להידמות לריפוי (בסופו של דבר, רוב המטופלים שמחים לראות שהסימפטום המטריד נעלם, ולא אכפת להם מן הפילוסופיה!), אבל עלול לגרום להחמרה של מצב הבריאות הכולל בטווח הארוך. לאנשים המבקשים להגיע לרמת ריפוי עמוקה, מומלץ להתייעץ עם רופא הומאופתי קלאסי בכל פעם שסימפטומים ספציפיים משתפרים, אבל רמת החיוניות הכללית אינה משתפרת; זאת על מנת לברר האם התרחש דיכוי ולפעול בהתאם.

• רופאים הומאופתים שפעלו לאחר האנמן הבחינו בקיום עקרונות של מהלך-ריפוי, שיש לכבדם בכדי להגיע להחלמה קבועה:

  1. התקדמות הריפוי תעמוד ביחס זמני הפוך לסדר הופעת המחלה: הגוף זוכר את המצבים שבהם היה נתון בעבר ; במהלך הטיפול, סימפטומים ישנים יופיעו לעתים קרובות (לרוב בצורה חלשה יותר ולמשך זמן קצר יותר) לפני שייעלמו באופן סופי.
  2. לתסמיני המחלה תהיה נטייה להתפתח מרקמות שטחיות לרקמות עמוקות יותר (טווח ההיררכיה נעה מן העור – הרקמה השטחית ביותר – דרך רקמות נשימה ועיכול, איברים חיוניים כגון הלב והכבד, ועד למוח), בעוד שהריפוי יתקדם בסדר ההפוך. חשוב שגם ההומאופת וגם המטופל יכבדו את ההיררכיה הטבעית הזו במשך הטיפול.
• בתחילת הנסיינות ההומאופתית שלו, קבע האנמן את אידיאל המינון המינימלי. המניע שלו היה הפחתת תופעות הלוואי של הרפואה התוקפנית של זמנו (שכללה שימוש תכוף בכספית ובהקזת דם) ; אולם, דבר זה הוביל באקראי לתגלית הבאה: בכל פעם שישנה התאמה בין התרופה למחלה, יתמיד האפקט התרופתי גם כאשר החומר ממנו עשויה התרופה הוא כה מדולל, עד שאינו נוכח יותר בצורתו הכימית.

העיקרון המנחה של הרפואה הקונבנציונלית (בניגוד להומאופתיה הקלאסית) הוא יישום של מדעי הרפואה, אבל חסר בו עקרון הריפוי (healing) . בשל כך, נקודת המבט על בריאות ומחלה היא מכניסטית (השקפה פילוסופית לפיה חוקי המכניקה שולטים בכל תופעות הטבע). נקודת מבט זו מסוגלת להסביר תהליכי מחלה לעתים קרובות, אך מתקשה לרפא את אותן המחלות.

דגש על מעשיות על פני תיאוריה

ההומאופתיה הקלאסית היא בראש ובראשונה מדע רפואי העוסק בריפוי בני-אדם. ככזאת, עניינה העיקרי הוא מעשי, בניגוד לרפואה הקונבנציונלית, שבה השיקולים התיאורטיים (כגון: כיצד משיגה תרופה את התוצאה הרצויה) הם העיקריים. הדבר החשוב לרופאים ההומאופתים הוא ההתאמה בין אבחנותיהם למציאות במרפאה ולא להשקפה הרציונלית-מדעית שעל פיה לימדו אותנו לחשוב על המציאות). הסיבה לכך היא, שדברים רבים לגבי אנשים נראים חסרי-הגיון מנקודת המבט הרציונלית (המסוגלת להסביר רק חלק מן המציאות האנושית). לדוגמה: אנו חווים בקביעות סימפטומים שלא ניתן להסבירם באופן פיסיולוגי, תחושות בלתי-רגילות שקשה לנו לתאר מבלי להתנצל מראש על "חוסר ההיגיון" שבהן, כמו גם דברים מוזרים שחווינו אבל היינו נבוכים לספר עליהם לאחרים (או לפחות לרופא שלנו).

חשיבה רפואית קונבנציונלית מבוססת על ההשקפה, שדבר שלא ניתן להסביר לא ניתן לטיפול; לכן, היא שוללת בקביעות סימפטומים "מוזרים" רבים שעליהם מתלונן המטופל. ההומאופתיה הקלאסית, לעומת זאת, מבקשת לכלול את כל הסימפטומים הללו בתשאול המטופל. המטרה היא לראות באופן מלא את ניסיון החיים של המטופל, יותר מאשר לכפות עליו פרשנות חיצונית. לגישה הראשונה יש יתרונות משלה, ולרפואה הקונבנציונלית כמובן אין תחליף במצבי-חירום. לעומת זאת, ההומאופתיה מציעה שיטת רפואה המכבדת את כל ההתנסויות שלנו ומשלבת אותם בדיאגנוזה ההומאופתית. בדרך זו, מסוגלת ההומאופתיה לטפל במצבים רפואיים חסרי-הגיון בעבור הרופא הקונבנציונלי וכן לרפא מצבים רבים שהרופאים מגדירים כחשוכי-מרפא. טיפול הומאופתי, במיטבו, מסוגל לטפל באתגרים רוחניים הנמשכים לאורך כל החיים (כגון התנהגות תבוסתנית), בעיות מנטליות-רגשיות (כגון מחשבות או רגשות טורדניים) וחולשות מבניות (כגון נטיות אלרגיות מולדות).

שיטה אבחנתית ייחודית

להומאופתיה הקלאסית יש פרספקטיבה מדויקת מאוד בנוגע לבעייתו של המטופל. נקודת המבט שלה שונה מזו של שיטות רפואיות אחרות כמו פרמקולוגיה וכירורגיה קונבנציונליות, פיזיותרפיה, פסיכולוגיה ותזונה – אם כי לעתים קרובות משלימה אותן. מה שהופך את הגישה ההומאופתית לרבת-עוצמה במיוחד הוא, שדיאגנוזה הומאופתית מובילה ישירות לטיפול הומאופתי (כפי שיתואר בהמשך). דבר זה שונה במידה ניכרת מן הרפואה הקונבנציונלית, שבה אבחנה ברורה אינה מבטיחה בהכרח טיפול אפקטיבי. דוגמאות נפוצות כוללות: יתר לחץ-דם ראשוני (שאופן הטיפול האפקטיבי היחיד בו הוא צריכת תרופות כרונית) ומחלות אוטואימוניות (מונח המתייחס לנטייה הרווחת של אנשים לפתח סימפטומים כתוצאה מכך שהגוף מתקיף חלק מן הרקמות של עצמו, וכולל בין השאר אסטמה, אלרגיות, דלקת פרקים, ובעיות עור רבות).

האבחנה ההומאופתית מסתמכת על מתודולוגיה רפואית מתוחכמת ויסודית. פגישה ראשונה טיפוסית עם המטופל נמשכת בין שעה לשעתיים (או יותר בעת הצורך). במהלך הפגישה, מתבקש המטופל (או בני המשפחה, כשמדובר בילדים או בבעלי מוגבלויות) לתאר את דאגותיו בפרוטרוט. בעזרת שאלות מדויקות מאוד ועם זאת פתוחות, מובל המטופל לתאר את כלל הסימפטומים ואת התנסותו עם מחלתו. לאחר מכן, מתשאלים אותו לגבי דברים שאותם עדיין לא הזכיר, כגון: מחלות רציניות, אירועים טראומטיים, תקופת הילדות, חלומות חוזרים ונשנים, פחדים, תשוקה או סלידה ממזונות, תגובה למזג-האוויר ועוד. המידע שמתקבל מהיבטי-החיים השונים של המטופל עוזר לקבוע את פרופיל המחלה.

הדיאגנוזה המתקבלת תלויה באופן קלוש בלבד בשם המחלה הקיימת ("שפעת", "סוכרת", "דיכאון") ; הדיאגנוזה מתבססת בעיקר על פרטים קטנים רבים בנוגע לפתולוגיה (מתי החלה המחלה ביחס לאירועים מלחיצים בחיי המטופל? מהי התחושה המדויקת? מה גורם להחמרה או להקלה?) ועל המטופל באופן כללי (גורמים למתח, סגנון-חיים ותחביבים, מבנה גופני ועוד). משמעות הדבר היא, ששני מטופלים עם דלקת פרקים יקבלו כנראה תרופות הומאופתיות שונות; ובמהופך, אותה תרופה הומאופתית יכולה להתאים לטיפול במספר רב של מחלות. גישה ייחודית זו של ההומאופתיה הקלאסית בפרט (בניגוד לצורות פופולאריות אחרות של הומאופתיה, בהן לעתים נרשמות כמה תרופות בו-זמנית) מטפלת לא רק בתלונתו העיקרית של המטופל, אלא מביאה גם לשיפור בתלונות משניות. לבסוף, היא נוטה להגביר את החיוניות הכוללת, ובכך לשפר את מצב-הרוח של המטופל, להעלות את רמת האנרגיה, ולהעצים לשמחת החיים.

לקבלת סקירה כוללת (באנגלית) של ההתפתחות ההיסטורית והפילוסופית של ההומאופתיה הקלאסית עד היום, מומלץ לקרוא את: “The Evolution of Homeopathy”

 מבוא להומאופתיה קלאסית  שיטת הטיפול ההומאופתית  חזרה