שיטת הטיפול ההומאופתית

שיטת הטיפול ההומאופתית הקלאסית מבוססת על מיומנוית שכוללות התבוננות מדוקדקת, הקשבה למטופל ותשאול מדויק – בשילוב עם המדע היחודי של ניתוח המקרה . להלן תיאור של תהליך טיפול הומאופתי טיפוסי:

הביקור הראשון

בהומאופתיה הקלאסית, נמשך הראיון הראשוני כשעתיים כאשר מדובר מצבים כרוניים, ועל פי הצורך כאשר מדובר במצבים אקוטיים. בהתחלה, מקשיב ההומאופת לפרטי המחלה של המטופל, כמו גם לכל דבר אחר שהמטופל מרגיש כי הוא רלוונטי למקרה. בנוסף לקבלת המידע בנוגע לסימפטומים אובייקטיביים הקשורים למחלה, מדרבן ההומאופתי את המטופל (על ידי סדרת שאלות פתוחות) לתאר בפרטי פרטים ולעומק את החוויה המדויקת של המחלה או הסימפטומים הנדונים. מטרת התהליך הזה היא להבין ולקלוט את מצבו הפנימי של המטופל. מצבו הפנימי של המטופל מספק את האינדיקציה הטובה ביותר בנוגע למרשם התרופה הנכונה. מצבו זה מתבטא דרך הגוף והנפש, אך הוא עמוק יותר משניהם; למרות שאיננו מודעים לכך בחיי-היומיום, מצבנו הפנימי בא לידי ביטוי בדרך בה אנו מדברים ומתקשרים עם אחרים, במה שאנו בוחרים לעשות בשעות הפנאי, בדרך שבה אנו מתלבשים ובחלומותינו.

תהליך הראיון המפורט שתואר לעיל מוביל (במידה והוא נעשה במיומנות) לראייה הוליסטית של מצב המטופל ולנקודת מבט הקושרת תופעות שלכאורה נראות שונות לחלוטין זו מזו לכדי סיפור מאוחד של המחלה הנדונה.

ניתוח המקרה

פרופיל המחלה מושג באמצעות מכלול של סימפטומים אליו מגיע ההומאופת הקלאסי דרך המידע שליקט מן המטופל במהלך הראיון. מכלול זה הוא תת-מערכת של אוסף סימפטומים שנבחרו בקפידה, בעיקר סימפטומים מוזרים, נדירים או ייחודיים של המטופל. סימפטומים מוזרים הם כאלה הנראים מנוגדים לנקודת מבט הגיונית (למשל: הקלה של כאב ראש על ידי הטחת הראש במשטח קשה); סימפטומים נדירים הם אלה המופיעים רק לעתים רחוקות באוכלוסייה הכללית (למשל: שחפת בישראל המודרנית); סימפטומים ייחודיים הם אלה הבאים לידי ביטוי מפורט מאוד (למשל: תחושת דגדוג בברך השמאלית המורגשת רק בזמן שתיית מים).

קיימים שני סוגי סימפטומים (בין אם הם שכיחים או לא): פתולוגיים ומאפיינים. סימפטומים פתולוגיים הם כאלה שמדאיגים את המטופל: פתולוגיה גופנית, כאב, תחושות מטרידות ומחשבות או רגשות המפריעים לתפקוד הרגיל. סימפטומים מאפיינים אינם בעייתיים מבחינה רפואית, אבל מבדילים את המטופל מכל שאר האנשים בעלי סימפטומים זהים: הם כוללים פרטים על אישיות המטופל, תגובותיו להשפעות חיצוניות כמו מזון, מזג- אוויר וכיו"ב, כמו גם אירועים משמעותיים בהיסטוריה הפרטית והמשפחתית שלו (כגון: תאונות, טראומות רגשיות ומחלות קשות). לכל אלה מצטרפות תצפיותיו של ההומאופת על הופעתו הפיסית והתנהגותו של המטופל. ההומאופתיה הקלאסית משיגה את אידיאל האינדיבידואליזציה על ידי כיבוד ההבדלים העדינים במסע-החיים השונה מאדם לאדם. הומאופתיה קלאסית דורשת מיומנות רבה מאלה העוסקים בה, מפני שבכדי לערוך מרשם מוצלח, ההומאופת חייב לקלוט את מצב המטופל בדיוק מרבי ועם דעות קדומות מעטות ככל האפשר לגבי טבע הבעייה של המטופל.

המרשם ההומאופתי

מרשם של תרופה הומאופתית ("רמדי") מבוסס על ההתאמה בין המטופל לתרופה תוך התחשבות במכלול הסימפטומים השלם (בעקבות חוק הדומים, עליו מבוססת ההומאופתיה הקלאסית). תרופות אלה מיוצרות ממגוון עצום של חומרים טבעיים או מעשה ידי-אדם: סוגים שונים של מינרלים, צמחים, מוצרים מן החי, חומרים כימיים סינתטיים, או ממקורות קרינה כגון קרני-רנטגן. ללא קשר לחומר ממנו היא מיוצרת, התרופה בצורתה הסופית ניתנת כטבליות על בסיס סוכר או כנוזל. התרופה מכילה מעט מאוד (ולעתים רבות כלום) מן החומר המקורי, מפני שהיא עוברת תהליך דילול ממושך. המטופל לעולם אינו צריך לחשוש מבליעת חומר מזיק או מאינטראקציה עם תרופות אחרות שהוא צורך. ההשפעה היחידה שיש לתרופות ההומאופתיות היא דרך מנגנון (כנראה אלקטרומגנטי בטבעו) שעדיין אינו מובן למדע. למרות זאת, ההומאופתיה הקלאסית פועלת כמערכת שלמה של רפואה, בעוד המדענים ממשיכים לדון בסיבות שמאחורי ההצלחה הקלינית המסתורית של השיטה.

פגישות המעקב

לאחר המרשם הראשון, המטופל חוזר לביקורים סדירים בכדי שההומאופת יחליט כיצד המטופל מגיב לתרופה ומהו הצעד הבא. תדירות הביקורים היא פעם מדי כמה שבועות – בהתחלה במרווחי זמן קצרים יותר, ובמרווחי זמן ארוכים יותר ככל שהטיפול מתקדם. כל התהליך הטיפולי (הכולל ראיון, ניתוח המקרה, ומרשם התרופה) חוזר על עצמו בכל ביקור – אף על פי שבקנה-מידה קטן יותר מאשר בביקור הראשון. המטופל וההומאופת דנים באופן קבוע בחוויית המחלה של המטופל, בכדי לקדם את ההחלמה ולסייע לריפוי הרוחני ארוך-הטווח (דבר שבו רוצים מרבית המטופלים בסופו של דבר, ושבו יכולה ההומאופתיה הקלאסית לסייע).